"זה אמיתי" אומר לי אחד מהם תוך כדי שאנחנו מסתכלים על מספר 2 שלי מספר את אחד החברים עם מכונת התספורת של הכלבות. "אני לא יודע איך תהיה הדרך לבסיס....מי יהיו החברים שלי" הוא ממשיך ואני חונקת את הדמעות ונזכרת איך הכנסנו אותם לגן ובהמשך לכתה א' ודאגנו להם...שיהיה להם טוב. שיהיו להם חברים. עטפנו אותם באהבה והרגשנו שיש לנו הרבה השפעה.
עכשיו, אנחנו יכולים רק לעטוף באהבה. ולדאוג. כל כך לדאוג.
בשבועיים הקרובים הם מתגייסים כולם.
קצת אחריהם גם מספר 2 שלי.
היום הם חגגו את הגיוס, גזמו סוף סוף את רעמתם (המזעזעת) ולרגעים נראו שוב עוללים מתוקים בני ארבע (אם כי בגיל 4 לא הגישו לי כוסית וודקה).
חברי ילדות, אחים מהגן.
הם שיחקו, ישנו, חגגו, אכלו ובילו בביתנו. לפעמים התייעצו, לפעמים ישבו עם אבנר על מסלולי טיולים ואיתי...על מסלולי הלב.
"איך אתה?" אני שואלת אחד מהם.
"אני מתרגש" הוא עונה לי.
"אתה בעיקר שיכור" אני צוחקת ודומעת.
"מיכל מה יהיה ביום שעמר יתגייס?" הוא שואל ואני מבקשת עוד וודקה.
"תבואו לבקר כשתחזרו! דיר באלאק!" אני נפרדת מהם
מלאה וריקה
וחוזרת הביתה לאפות עוגה למספר 1 שחוזר מחר לבסיס.
אחר כך כשאשב לי קצת בחושך ואוכל תה אצקצק שפתיים ואומר בפעם המאה:
"אוף על הצבא הזה".
ו"תהיו לי בריאים".
אמן.
18.11.17